<h1>צרור הכסף הארוך, דרך ב' שער י"ג</h1>
<h2>דף מא:</h2>
גרסינן בקידושין פרק האיש מקדש בו ובשלוחו, תניא א"ר יהושע בן קרחה מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר [שמות י"ב] ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל, וכי כל הקהל שוחטין, והלא אין שוחט אלא אחד, אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו. ולדבר עבירה לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו, דקיימא לן אין שליח לדבר עבירה, דאמרינן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. ועל זה כתב הר"ם ז"ל פ"א של הלכות שלוחין, האומר לשלוחו צא ומכור לי קרקע או מטלטלין או קנה לי, הרי זה מוכר ולוקח ועושה שליחותו, וכל מעשיו קיימין. ואין העושה שליח צריך קנין ולא עדים, אלא באמירה בלבד. ואין צריכין עדים אלא לגלות הדבר אם כפר אחד מהם כשאר כל הטענות ע"כ. ותא חזי דאפילו בקדושין האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית אמרינן דא"צ עדים, אלא כל זמן שהוא אומר שעשאו שליח והשליח מודה, בזה די. וכ"כ הר"ם ז"ל גבי קדושין.
ואמרו ז"ל אין שליחות לגוי. וכתב ר"ם פרק ב' דהלכות שליחות, אין הגוי נעשה שליח לדבר מן הדברים שבעולם וכן אין ישראל עושה שליח לגוי לדבר מן הדברים שנאמר [במדבר י"ח] כן תרימו גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית. וה"ה לכל התורה כולה. ומה (שלוחכם) [משלחכם] בני ברית אף בכל התורה כולה המשלח בני ברית ע"כ. ורבינו הרשב"א ז"ל כתב בתשובה וזה לשונו, ראינו ששמעון התובע בשביל הגוי אינו לא בכלל מלשין ולא בכלל מזיק. וכל שכן אם הוא נושא ונותן בתוך של גוי ושהגוי עושה מלאכתו על ידו. ואיני רואה בזה הפרש בין בא בהרשאה לבא שלא בהרשאה שלוחו הוא, ושלוחו של אדם כמותו. ומה שאמרו אין שליחות לגוי, אינו נכנס בגדר זה כלל, שלא אמרו אלא לענין רבית (דההיא) [כההיא] דפרק איזהו נשך [ע"א ע"ב], ולענין תרומה וכיוצא בזה, ואינו ענין לזה כלל. ואם אינו בא בהרשאה, אלא שהוא תובע חוב מחמת גוי, אין בעל החצר מקבל ממנו, ולא עשה ולא כלום. ואם נתן לו הגוי רשות בפני בעל החצר לתבוע בעל דינו בלבד ולא כתב לו זיל דון ואפיק לנפשך, כדין הרשאות שלנו, ולא הקנה לו שטר החוב, מה בכך מ"מ אין כאן לא נזק ולא מלשינות. כי מה שהוא חייב לגוי הוא פורע, והוא תובעו בשליחותו של גוי שעשאו אפטרופא ע"כ. ורבינו ז"ל לא אמר אין שליחות לגוי אלא בענין שפירש הוא ז"ל בלבד, כדי שלא לחייב ליהודי התובע בשביל גוי כמלשין.
איש או אשה ואפילו אשת איש ואפילו עבד ושפחה נעשין שלוחין, הואיל והם בני דעה וישנן במקצת מצוות. אבל מי שאינו בן דעת, כגון חרש שוטה וקטן, אינן נעשין שלוחין ולא עושין שליח, אחד הקטן ואחד הקטנה. כן לשון ר"ם פ"ב. לפיכך השולח בנו קטן אצל חנוני חייב החנוני לשלח לו עם בן דעת, שלא שלחו אלא להודיעו. ואם בעל הבית פירש ואמר לו "שלח לי עם זה הקטן" פטור.
<h2>דף נט.</h2>
גרסינן בפרק איזהו נשך [ע"ד ע"א], אמר רבה הני בי תלתא דיהבי זוזי לחד למזבן להו מידי וזבן לחד מינייהו זבן לכולהו, ולא אמרן אלא דלא צר וחתים איניש לדעתיה, כלומר אלא שהיו מעורבין, אבל צר וחתים איניש איניש לדעתיה, למאן דזבן זבן, למאן דלא זבן לא זבן. וכ"כ ר"ם פ"ז של קנין וכתב שם, הנותן מעות לחבירו לקנות לו קנית קרקע או מטלטלי והניח מעות חבירו אצלו והלך וקנה לעצמו במעותיו, מה שעשה עשוי והרי הוא בכלל הרמאין. היה יודע שזה המוכר אוהב אותו ומכבדו ומוכר לו ואינו מוכר למשלחו הרי זה מותר לקנות לעצמו, והוא שיחזור ויודיעו. ואם פחד שמא יבא אחר ויקדמנו לקנות הרי זה מותר לקנות לעצמו, ואחר כן (הודיעו) [מודיעו] ע"כ. והיינו מאי דגרסינן פרק האומר דקידושין [נ"ט ע"א], תניא מה שעשה עשוי אלא שנהג בו מנהג רמאות. רבה בר בר חנה יהב זוזי לרב א"ל זבנה ניהלי להאי ארעא אזל זבנה לנפשיה, והתניא מה שעשה עשוי אלא שנהג מנהג רמאות. באגא דאלמא הוה, פירוש בקעה של אלמים היתה. לרב נהגי ביה מנהג כבוד, לרבה בר בר חנה לא נהגי ביה מנהג כבוד. ואמרינן איבעיא ליה לאודועי. סבר אדהכי והכי אתי איניש אחרינא וזבין לה ע"כ. וכתב ר"ם שאם קנה השליח הבקעה במעותיו של זה, שהמקח של המשלח, שלא כדעת הגאונים.
<h2>דף ס:</h2>
אסיקנא בפרק האומר בקדושין דכל המתנה עם חבירו על מנת שתתן לי או על מנת שאתן לך אי מיית חד מינייהו מקמי דמיקיים התנאי, המעשה בטל, דלי ולא ליורשי משמע. ועל מנת שתתן, את ולא יורשך משמע. ועל מנת שאתן, אנא משמע. כרבנן דפליגי עליה דרשב"ג וקיימא לן כותייהו. ודוקא לאפוקי יורש, אבל אי שוייה חד מינייהו שליח למתיב או למשקל, לא אמרינן לי ולא לשלוחי. דשלוחו של אדם כמותו.
